השילוב הנכון בין המחקר שכלי לאמונה טבעית
הגמ' (ברכות י') דורשת על הפסוק "פיה פתחה ותורת חסד על לשונה" שלמה המלך אומר פס' זה על דוד אביו שדר בחמשה עולמות ואמר שירה מבאר הרב קוק בעין איה שיש שני כוחות הדרושים לשלמות האדם: א. השכל ב. הרגש. ע"פ הרוב שני כוחות אלו מעיקים זה לזה היינו כשהשכל טרוד במחשבותיו וחשבונותיו הקרים אין הרגש מתעורר להתרגש ולהתפעל מהעניין. ומאידך בשעה שהלב מתרגש ומתלהב לא יוכל השכל לשפוט ולשקול הדבר.
התורה עצמה מגדירה את האידיאל "וידעת היום והשבות אל לבבך" היינו הידיעה ואח"כ הפנמה והזדהות וכך הרמב"ם במו"נ מגדיר את הידיעה הנכונה שהיא "ידיעה המצטיירת בנפש". הרמח"ל בתחילת מסילת ישרים בביאור חובת האדם בעולמו כותב יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" האדם צריך לברר בהכרה וידיעה שכלית ולאמת ולהפנים את הדברים אל ליבו מהי חובתו בעולמו.
שלמה המלך אומר על דוד אביו נעים זמירות ישראל היינו שדוד המלך הגיע לאותה מדרגה רמה של שירה ורגשות קודש מתוך הידיעה והחכמה "פיה פתחה בחכמה, ומתוך כך תורת חסד על לשונה".
אמנם שי מעלה גדולה באמונה התמימה הבאה מתוך ישרות הלב אולם מכורח המציאות המורכבת שבה האדם נוצר צריך הוא לבססה ולעגנה בהכרה שכלית בתחלית דרכו ובמיוחד בשלב שמתעוררת אצל האדם מחשבות כפירה.
כך מצינו שאליהו הנביא מהר הכרמל מתפלל אל ה' ומבקש "ענני ה' ענני" ובגמ' ברכות (ט.) אמר ר' אבהו למה אמר אליהו 'ענני' פעמיים אלא מלמד שאמר אליהו לפני רבונו של עולם ענני שתרד אש מן השמיים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם ולכאורה יש להבין הרי אליהו יכול היה לבקש נס ברור כ"כ שלא יהיה צד לחשוב שזה מעשה כשפים? אלא אליהו היה מעוניין שישאר פתח לחשוב שאולי זהו מעשה כשפים ומדוע? כיוון שרק בדך זו התשובה של עם ישראל היא תשובה אמיתית ושלמה כיוון שצריכים הם להשתמש בהערת שכלם לעזוב דרכי החושך של ע"ז(עין איה) משא"כ אם היה נס שא"א לערער עליו כלל, לא היו יכולים להפנים בצורה אמיתית את קבלת עול מלכןת שמים ולומר "ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים" ומ"מ ברור הוא שיש דרגות באמונה.
בגמ' ברכות י"ז ר' אלכסנדרי היה מוסיף אחר תפילתו "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתעמידנו בקרן אורה... ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עיננו" במאר הרב קוק בעין אי"ה מי ששכלו מאיר לו לעבודת ה' הרי הוא נחשב כעומד בקרן אורה ןאמנם ההארה של השכל אינה דומה לאורה של תורה הנחשבת כאורו של עולם ולא רק קרן אורה, מ"מ האדם כאשר הוא האדם מדה טובה היא לו שישכילויבין את ערך עבודתו.
אלא שצריך הוא להזהר א. שלא יבא לידי ריבוי שאלות שאין לו עליהם פתרונות ותשובות דבר שודאי יגרום לו לכאב לב וזהו "אל ידוה לבנו" דבר זה לא קיים אצל מי שחי בתמימות ובאמונה טבעית. ב. במופלא ממך אל תדרוש-היינו בעסוק בשאלות גבוהות יותר מערך שכלו דבר שעלול לגרום לו נפילה מבחינה רוחנית כמשל מי שמתאמץ להסתכל ישירות על השמש שעיניו כהות כך האדם המתאמץ להשכיל ולהבין דברים שהם נשגבים מבינתו עלול לבא לידי כך שגם עניינים שביכולתו להשיג לא יתיישבו לו על לבו וזהו"שלא ישכחו עיננו".
גמ' ברכות יב. אמר רבא מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות.
מנוחת הלילה – היא הכנה לעבודת היום(לילה=הכנה, יום=תכלית) כך האמונה בלילות היא הכנה להגיד בבקר את חסדי ה' היינו האמונה היא הכנה לשחמות הידיעה האמיתית בהשגחת ה' וחסדו. ללא אמונה האדם לא יכול לבוא לידי קיום מצוות המביאות אותו אל הכרת האמת. בדברי דוד המלך "כל מצוותיך אמונה" ובכל זאת בפסוק קודם הינם ללילה לומר לנו על תאמין בעצמך ולא לעולם חוסן היינו גם אם אדם נמצא במצב רוחני שבו מאיר לו חסד ה' והנהגתו בעולם באור יום היינו באורה של תורה על ידי הכרה שכלית בהבנת דעת תורה, מכל מקום צריך הוא ליהיות חמוש תמיד באזור האמונה שתסייע לו למצוא את שלמותו גם כאשר אור השכל מתכהה ופתאום מוצא האדם את עצמו בחשכת הלילה.
גמ' (סוטה מ"ח:) שחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה שואלת הגמ' מהם אנשי אמנה? אמר רבי יצחק אלו ביני האדם המאמינים בקב"ה. מביאה הגמרא את דברי רבי אלעזר הגדול על מי שיש לו פת בסלו ואומר מהו אוכל מחר ואינו אלא מקטני אמנה.
מבאר המהר"ל שעיקר האמונה הוא שמאמין בקב"ה שמכוחו ובכוחו הכל וככל שהאדם מאמין באמונה שלמה כך זוכה הוא לראות את השפע האלוקי.
שלמה המלך כותב במשלי "רב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא" מבאר המהר"ל שאנשי חסד ובעלי חסד אפשר למצוא הרבה אנשים העוסקים בנתינה זה עושה חסד בזה וזה עושה חסד בזה מזה שכתוב רב האדם היינו הרבה בני אדם יקרא איש חסדו ונחשבים כבעלי חסד אולם איש אמונים מי ימצא היינו שאינו מצוי כל כך בני אדם בעלי אמונה שלמה בקב"ה ואמונה שלמה בהנגותיהם ועסקיהם עם בני אדם שיוכל לומר נשאתי ונתתי באמונה שלמה.
הרב דסלר במכתב מאליהו (חלק ג' ע"מ 164) כותב "האמונה הטהורה היא מידה נדירה" הרי אפילו כלפי אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים נאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" פרש רש"י על האמונה שהאמין בהבטחת ה'.
האמונה התמימה נובעת היא מכח הסגולה הטבועה בנפש האדם מישראל על יסוד זה מתעלה האמונה בידיעה והכרה שכלית גבוהה, בעקרון קיים מחלוקת בין הכשרון השכלתני של האדם לבין הנטיות הטבעיות שבו ובד"כ אדם שהוא שכלתן חושיו כהים יותר ולעומתו אדם שהנטיות הטבעיות חזקות בו יותר הכי שהוא עלול יותר למעט בהשכלה וחכמת הלב.
המצב האידיאלי כדברי הרב קוק באורות ישראל פ"ח "תכלית דרך הישרה היא שכל כח לא ימעט את חברו ולא יתמעט על ידו... כח האמונה צדריך שיהיה שלם כ"כ כאלו אין לו שום אפשרות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כח החכמה כ"כ מעולה ומזורז כאלו לא היה כלל כח של אמונה בנפש".
וכך חז"ל דורשים את הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" – ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה.